פסק-דין בתיק ע"פ 11233-09-11

1.         לפנינו ערעור על חומרת העונש שנגזר למערער על ידי בית משפט השלום (כב' השופטת שלו-גרטל) ב-ת"פ 26201-01-11, בגינו הורשע המערער, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות הבאות: התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק. בית משפט קמא גזר למערער את העונשים הבאים: חמש שנים וארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו (הכוללים הפעלת מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער למשך ארבעה חודשים, במצטבר); ששה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו בגין כל עבירה נגד הרכוש ועבירה של איומים, לרבות נסיון לעבור עבירות אלה, ותשלום סך של 350,000 ש"ח פיצויים למתלוננים.

לכתחילה הוגש הערעור גם על ההרשעה בדין, ואולם בדיון מיום 8.11.11 חזר בו המערער מן הערעור על ההרשעה. במועד זה נקבע המשך דיון למועד אחר, אליו הוזמנו גם המתלוננים.

2.         כאמור, המערער הורשע בעבירות של התפרצות, גניבה ואיומים, בכך שביום 18.11.10, בשעות היום, התפרץ לבית בבית חנינה החדשה בו מתגוררים המתלוננים, זוג קשישים בני 75, באמצעות עקירת סורג, וגנב סכום במזומן השווה ל-20,000 דולר ותכשיטים מזהב בשווי של כ-80,000 דולר. ביום 12.1.11 נחקר המערער בתחנת המשטרה שפט. במקום היו גם המתלוננים. המתלוננת פנתה אל המערער וקיללה אותו על מעשיו והוא השיב בקללה ואיים על המתלוננת כי הוא יודע היכן היא גרה ועוד יגיע אליה.

בית משפט קמא סקר במסגרת גזר הדין בהרחבה את טענות הצדדים לעונש וציין כי אין בעניינו של המערער שיקול ממשי לקולא. מהות העבירות שביצע ונסיבות ביצוען, לאור יום, על רקע עברו הפלילי המכביד ושעה שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה, שוקלים בכוחם המצטבר לחומרה. זאת, בנוסף לאיומים על קורבן העבירה. עוד נאמר, כי עברו של המערער מכביד וכולל הרשעות רבות בעבירות של התפרצות לדירה, שוד מזויין, סמים ועוד, בגינן נדון לתקופות מאסר ממושכות. המערער יוצא משערי הכלא ושב ומבצע עבירות כדי לממן את צריכת הסמים להם הוא מכור. הוא מהווה סכנה של ממש לבטחון הציבור, ויש להרחיקו מן החברה לתקופה ממושכת. נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות גילו (המערער בן 42) והיותו מטופל במשפחה המתפרנסת מתמיכה, כמו גם נסיונותיו החוזרים להיגמל מן השימוש בסמים - כל אלה כבר נזקפו לזכותו בהליכים קודמים, ללא הועיל, ולא ניתן לשוב ולהקל עימו פעם נוספת. בית משפט קמא התייחס לזהות המתלוננים, שכניו של אחי המערער, המוכרים לו, זוג קשישים אשר כל חסכונותיהם והתכשיטים אותם רכשו בעמל רב במשך שנים נגנבו על ידי המערער. בית משפט קמא התייחס לטראומה שעברו המתלוננים ולעוגמת הנפש העצומה שנגרמה להם לאחר שכל עמלם במשך השנים ירד לטמיון. המתלוננים העידו בבית משפט קמא והתייחסו לשווי התכשיטים שנרכשו במשך 50 שנים מוונצואלה, מארה"ב ומעמאן ועדותם נתמכה בצילומים של המתלוננת באירועים משפחתיים, עת ענדה חלק מתכשיטיה.

טענות הצדדים

3.         ב"כ המערער מיקד את טיעוניו בערעור בעיקר בשאלת גובה הפיצוי. בהקשר זה נטען, כי הפיצוי שנפסק בסך 350,000 ש"ח חורג מהתקרה הקבועה בסעיף 77(א) לחוק העונשין בסכום של 258,000 ש"ח. לדבריו, המתלוננים לא הוכיחו מה גובה הרכוש שנגנב מביתם, אף לא ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, ולא הביאו כל ראיה אובייקטיבית לכך שאכן היו בביתם תכשיטי זהב וסכום במזומן בשווי שננקב בכתב האישום. מדובר במי שרצו לנקום במערער שפרץ לביתם ויש להניח כי הפריזו בגובה הנזק שנגרם להם. המתלוננים לא הוכיחו כי הם בעלי יכולת כלכלית לאגור מזומן ותכשיטים בהיקף כה גדול, ואין זה הגיוני שרכוש בהיקף זה היה בביתם ללא הגנה, למשל באמצעות כספת. עוד נטען, כי תקופת המאסר שנגזרה למערער לריצוי בפועל חורגת מרמת הענישה הנוהגת ויש להתערב בה. כמו כן, המערער לא יוכל לשלם את הפיצוי שהוטל עליו אם ירצה עונש מאסר ממושך, ויש לאפשר לו להשתחרר מן המאסר תוך זמן סביר, לעבוד ולשלם את החוב למתלוננים.

ב"כ המתלוננים, עו"ד רבאח, טען, כי המערער אינו יכול לחלוק על שווי הרכוש שנגנב לאחר שחזר בו מן הערעור על ההרשעה. כתב האישום נוקב בגובה הסכום במזומן ובשווי התכשיטים שנגנבו בהתפרצות, ובשלב הטיעון לעונש המתלוננים אינם נדרשים עוד להוכיח את עובדות כתב האישום בו הורשע המערער. מעבר לכך, המתלוננים התייחסו בעדותם למקורות הרכוש שצברו במשך השנים, והמתלוננת ידעה לומר בדיוק ובפירוט אלו תכשיטים היו לה, היכן רכשה כל אחד מהם ומה היה שוויו. מדובר, כאמור, בזוג קשישים אשר כל חסכונותיהם שנאספו בעמל רב נגנבו, והמערער - תחת הבעת חרטה - עוד מהין להטיל ספק בשווי הרכוש הרב שגנב. אשר לתקרת סכום הפיצויים הקבועה בסעיף 77(א) לחוק העונשין, הסכום של 258,000 ש"ח הוא סכום הפיצוי המקסימלי בגין " כל אחת מן העבירות שהורשע [המערער] בהן", ומאחר שהמערער הורשע בשלוש עבירות, בית משפט קמא לא חרג מתקרת הפיצוי הכולל. ב"כ המתלוננים הפנה לפסיקה רלבנטית בנושא פסיקת פיצויים למי שניזוק על ידי ביצוע עבירה, ואף הגיש חומר רפואי אודות המתלוננת, שמצבה הרפואי והנפשי התדרדר בעקבות ההתפרצות והגניבה.

            ב"כ המשיבה הצטרפה לטיעונו של ב"כ המתלוננים בנושא סכום הפיצויים והוסיפה, כי יש להקל עם המתלוננים, שסבלו סבל רב, ולהיטיב ולו מקצת מנזקם בדרך של פסיקת פיצויים אגב ההליך הפלילי. אשר לרכיב המאסר בעונש, אכן מדובר בעונש חמור אך זה העונש לו ראוי המערער אשר פוגע בחברה פעמים חוזרות ולכן יש להרחיקו ממנה לשנים רבות.

דיון והכרעה

4.         בכל הנוגע לתקופת המאסר שנגזרה למערער, לא מצאנו להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. לחובת המערער תשע הרשעות קודמות, שהראשונה בהן משנת 1994 בגין עבירות סמים. מאז הורשע בעשרות עבירות רכוש (עבירות ברכב, התפרצויות וגניבות), עבירה של שוד מזוין, ועבירות סמים ונדון לעונשי מאסר לתקופות שונות (ובהן 33 חודשים ו-30 חודשים) ומאסרים על תנאי. כל אלה לא הרתיעו את המערער ונראה כי כל שנותר הוא להרחיקו מהחברה, שכן פגיעתו רעה והוא שב ומבצע עבירות מיד עם שחרורו מן המאסר, חרף מאסרים על תנאי שהוטלו עליו והתנסויותיו הרבות בהליכים פליליים.

5.         אשר לקנס. לא למותר להביא את הוראת סעיף 77 לחוק העונשין כלשונה:

"77.     (א)       הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו.

            (ב)        קביעת הפיצויים לפי סעיף זה תהא לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו, ביום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים, הכל לפי הגדול יותר.

            (ג)        לענין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס; סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים".

            הפסיקה קבעה, כי חיוב הנאשם בתשלום לנפגע אינו מהווה "עונש" לנאשם בגין ביצוע העבירה אלא "פיצוי" אזרחי במהותו לנפגע בגין הנזק שנגרם לו. " מטרת הוראה זו היא לתת ביטוי בהליך הפלילי לנזקו ולסבלו של הניזוק מן העבירה, ולאזן בין האינטרס להעניק לקרבן העבירה פיצוי מהיר ויעיל לבין הצורך למנוע הפיכת הליך הפלילי להליך בעל אופי אזרחי, על כל הכרוך בכך (ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נו(3) 721, 732 (2001); הצעות חוק, התשל"ט 265, 269; הצעות חוק, התשמ"ח, 133)" (בש"פ 4972/07 פואז נ' מדינת ישראל, מיום 20.3.08, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה). ובמקום אחר: " ...כי עניין לנו בהוראת חוק מורכבת, המשלבת מאפיינים אזרחיים יחד עם מאפיינים עונשיים, תכליות אזרחיות יחד עם תכליות מן התחום הפלילי. מורכבות זו אינה מאפשרת לקבוע באופן חד ומוחלט כי מדובר בהוראה 'אזרחית' מובהקת, המעוגנת כולה בדין האזרחי, וכי הכללים החלים עליה נגזרים מתחום דיני הנזיקין בלבד. הרכיב האזרחי הוא ללא ספק הרכיב הדומיננטי באופיים של הפיצויים לטובת נפגע עבירה, אך אין להתעלם מכך שבאופן טבעי, הפיצוי הקבוע בסעיף 77 לחוק מושפע גם מסביבתו הפלילית, ודבקות בו נורמות ותכליות מן התחום הפלילי (ראו פרשת אסף, בעמ' 465)" (רע"פ 9727/05 גליקסמן נ' מדינת ישראל, מיום 8.8.07, מפי כב' הנשיאה ביניש). לפיצוי שנפסק לטובת נפגע עבירה קיימות מספר תכליות שונות: " מתן סעד לנפגע העבירה בטווח זמנים קצר, מבלי שייאלץ להמתין לסיום הליכים אזרחיים בעניינו; מניעת מפגש מחודש עם העבריין שפגע בו במסגרת של הליך אזרחי נוסף; הכרה חברתית בסבלו של הנפגע; העלאת מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי, כחלק מהמגמה לשלבו בהליך הפלילי ולהכיר בזכויותיו במסגרת הליך זה ואף יסוד של היטהרות לעבריין עצמו, שחיובו בפיצוי לטובת הנפגע עשוי לתרום לשיקומו (ראו: ע"פ 7895/04 פלוני נ' מדינת ישראל (2.8.2006); רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל (8.8.2007); ע"פ 6452/09 עלי נ' מדינת ישראל (22.7.2010)..." (ע"פ 8745/08 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 30.11.11, מפי כב' השופט מלצר).

אשר למידת התערבותה של ערכאת הערעור בסכום הפיצויים שקבעה הערכאה הדיונית נקבע, כי " השיקולים בעניין התערבות ערכאת הערעור בגובה הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין זהים לאלו הנוהגים בהתערבות בגובה פיצוי שנפסק במסגרת הליך אזרחי [ראו: עניין אסף, בעמ' 477; עניין בודגזר, בפסקה 19 לפסק הדין]. יחד עם זאת, בהליך הפלילי נמנע בית המשפט מהחלת הכללים הנהוגים בהליך האזרחי לעניין הוכחתו של נזק והדבר נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 10213/05 פלוני נ' מדינת ישראל (26.6.2006); עניין מג'דלאוי, בפסקה ט' לפסק הדין]. מסיבה זו אף הוגבל הפיצוי הנפסק מכוח סעיף 77 לחוק העונשין לסכום מסויים [ראו גם: עניין אסף, בעמ' 464]. על כן, אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת הפיצוי כאמור אלא במקרים יוצאי דופן בהם חרגה הערכאה הדיונית באופן קיצוני משיעור הפיצוי הראוי..." (ע"פ 6452/09 קאסם נ' מדינת ישראל, מיום 22.7.10, מפי כב' השופט דנציגר).

מכאן לענייננו.

6.         על פי האמור בכתב האישום שבעובדותיו הורשע המערער, גנב המערער מביתם של המתלוננים בהתפרצות כסף מזומן בסכום של 20,000 דולר ותכשיטים בשווי של 80,000 דולר. צודק ב"כ המתלוננים כי אלה אינם נדרשים להוכיח את שווי הרכוש שנגנב לאחר שהמערער חזר בו מן הערעור על ההרשעה. ב-רע"פ 2174/11 לוזון נ' מדינת ישראל, מיום 25.5.11), נטענה טענה דומה ובית המשפט דחה אותה, באומרו: " המבקש סבור, כי לא היה מקום לפסוק את סכום הפיצויים שנפסק על-ידי בית המשפט המחוזי, שעה שכלל לא הובאו ראיות לעניין הנזק. ואולם, המבקש הודה והורשע בכך שקיבל במרמה סכום של 733,710 ש"ח. ... הסכום אותו פסק בית המשפט המחוזי הוא 228,000 ש"ח - אף לא שליש מסך הנזק הממוני בו הודה המבקש במסגרת כתב האישום המתוקן. ראיות נוספות לעונש, כפי שהמבקש סבור כי היה מקום להביאן, דומה שהיה בהן אף להוסיף על סכום זה, שכן ברי - כפי שהעידה המתלוננת הראשונה ויתכן כי הדברים נכונים, גם אם באופן חלקי, אף לגבי יתר המתלוננים - כי נזקם של המתלוננים אינו ממוני בלבד, ונוסף עליו נזק של עגמת נפש, כאב ועלבון" (מפי כב' השופט רובינשטיין).

ב"כ המתלוננים הפנה לכך שתקרת הפיצוי בגין כל אחת מן העבירות בהן הורשע המערער היא בסכום של 258,000 ש"ח. לכן, גם אם בגין עבירת הגניבה כשלעצמה ניתן היה לפסוק לכל היותר סך של 258,000 ש"ח, הרי שאת יתרת סכום הפיצוי בסך כ-100,000 ש"ח פסק בית משפט קמא בגין עוגמת הנפש, הצער והסבל הרבים שהסב המערער למתלוננים במסגרת העבירות הנוספות של ההתפרצות והאיומים. אנו סבורים, כי אף אם מבחינה פורמלית צודק ב"כ המתלוננים וניתן להתייחס אל הסכום של כ-100,000 ש"ח שמעבר לתקרת הפיצוי בגין עבירת הגניבה כסכום שנפסק בגין הנזק הלא ממוני שהסבו עבירות ההתפרצות והאיומים למתלוננים, עדיין מדובר בפיצוי בסכום גבוה מדי שיש להתערב בו.